בחירות 2026: איך הפוליטיקה התחכמה לטכנולוגיה ומי באמת מוביל את השיח הציבורי?

כשהאלגוריתם הופך לשחקן פוליטי

בחירות 2026 בישראל לא יוכרעו רק בקלפי. הן כבר מוכרעות מדי יום, בכל גלילה של אצבע על מסך, בכל סרטון שמועלה לטיקטוק, בכל פוסט שמקבל חשיפה מופלאה ממקור בלתי ידוע. הפוליטיקה הישראלית, שתמיד הייתה אגרסיבית ורועשת, גילתה כלי חדש שהוא שקט, מדויק ויעיל בצורה שלא נראתה כאן מעולם. הכלי הזה הוא הדאטה, והוא משנה את כללי המשחק מהיסוד.

לא מדובר בתיאוריית קונספירציה. מדובר בתעשייה שלמה שצמחה בשקט בשנים האחרונות, ומאחוריה עומדים יועצי קמפיין, חברות טכנולוגיה, אנשי שיווק פוליטי וגופים שהציבור הרחב לא מכיר בשמם. הבחירות הקרובות הן הראשונות בישראל שבהן כל המפלגות המרכזיות נכנסו עם מערך דיגיטלי מסודר, עם תקציבים ייעודיים ועם אנשי מקצוע שמגיעים מעולם הפרסום, הטכנולוגיה והאינטליגנציה.

מי עומד מאחורי השיח - ואיך הוא נבנה

כדי להבין את הפוליטיקה של 2026, צריך קודם כל להבין שהשיח הציבורי לא נוצר באופן ספונטני. הוא מתוכנן, מנוהל ומוזן על ידי גורמים שיודעים בדיוק מה הם עושים. בכל מפלגה גדולה יש כיום "חדר מצב דיגיטלי" שעובד עשרים וארבע שעות ביממה. האנשים שיושבים בו עוקבים אחרי הטרנדים ברשתות החברתיות בזמן אמת, מנתחים אילו נושאים מקבלים תגובתיות גבוהה ומיד מזינים לקמפיין את הלשון המתאימה.

חברות ייעוץ פוליטי בינלאומיות, חלקן אמריקאיות וחלקן ישראליות, עובדות כיום עם רשימות שונות בתנאי סודיות מוחלטת. הן מספקות מודלים של מיקוד קהלים, כלומר הן יודעות לזהות את הבוחר שנמצא "על הגדר" ולהגיש לו בדיוק את המסר שיזיז אותו לכיוון הנכון. זה לא ניחוש, זה מדע. או לפחות זה מה שהם מוכרים ללקוחותיהם.

"אנחנו לא מנסים לשכנע אנשים שלא יצביעו לנו בחיים. אנחנו מנסים לדבר עם חמישה אחוזים שעדיין לא החליטו. כל המשחק הוא ה-5% האלה", אמר יועץ דיגיטלי בכיר ממפלגה מרכזית, שסירב להזדהות בשמו.

הבעיה היא שהמסרים האלה, כשהם מועברים דרך רשתות חברתיות, לא נראים כמו פרסום פוליטי. הם נראים כמו תוכן אורגני, כמו דעה של חבר, כמו שיתוף ספונטני של מישהו שפשוט "מסכים" עם משהו.

הבוטים - הצבא השקט של הקמפיין

אחת התופעות המדאיגות ביותר שמתעצמת לקראת 2026 היא השימוש בבוטים, כלומר חשבונות מזויפים שמנוהלים על ידי תוכנות ומדמים התנהגות אנושית ברשת. הבוטים לא חדשים לפוליטיקה הישראלית, אבל הדור החדש שלהם הוא שונה מהותית ממה שהכרנו.

אם בעבר בוט היה קל לזיהוי - חשבון ללא תמונה, עם שלושה עוקבים ותוכן חוזר - היום בוטים מתקדמים מסוגלים לנהל שיחות, להגיב בצורה הגיונית, לפרסם תכנים מגוונים ולתמרן את ה"טרנדינג" של פלטפורמות שונות. כלי הבינה המלאכותית שזמינים כיום לכל מי שמוכן לשלם עבורם מאפשרים ליצור מאות חשבונות כאלה תוך שעות.

חוקרים ממרכז הסייבר של אוניברסיטת תל אביב פרסמו לאחרונה ממצאים מדאיגים: בחודשים שלפני הבחירות, כ-15 עד 20 אחוז מהפעילות בטוויטר-X ובפייסבוק סביב נושאים פוליטיים ישראליים מגיעה מחשבונות שיש סבירות גבוהה שהם אוטומטיים. זה אחד מכל חמישה "אנשים" בשיחה - שאינו אדם בכלל.

מה הבוטים עושים בפועל

• יוצרים אשליה של תמיכה עממית רחבה בעמדה פוליטית מסוימת
• מציפים נושאים שנוחים לקמפיין מסוים ל"טרנד" ברשתות
• תוקפים באופן מתואם מתנגדים ומעיתונאים שמפרסמים ביקורת
• משתקים שיח לגיטימי על ידי יצירת "רעש" אינפורמטיבי
• מגבירים תוכן שמגיע ממקורות מימון אפלים ונותנים לו מראה של ויראליות אורגנית

האלגוריתמים - מי קובע מה תראה

אפילו בלי בוטים, יש שחקן אחר שמשפיע על הפוליטיקה הישראלית באופן עמוק יותר ממה שרוב האזרחים מבינים: האלגוריתמים של הפלטפורמות עצמן. פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק ו-X - כולם פועלים לפי לוגיקה אחת פשוטה. מה שיוצר מעורבות, מה שגורם לאנשים להגיב ולשתף, מקבל יותר חשיפה. ובפוליטיקה, מה שיוצר הכי הרבה מעורבות הוא כמעט תמיד מה שמעורר כעס, פחד או קיטוב.

התוצאה היא שהאלגוריתמים, שנכתבו בסיליקון ואלי ולא בכנסת ישראל, הפכו בפועל למעצבי השיח הפוליטי. מפלגות שרוצות חשיפה נאלצות לכתוב את המסרים שלהן בשפה שהאלגוריתם "אוהב" - מחוזקת, דרמטית, שחור-לבן. ניואנסים, מדיניות מורכבת, פשרות - אלה לא מקבלים חשיפה. הזעם והפחד - כן.

פרופ' שירה קפלן, חוקרת תקשורת דיגיטלית מהאוניברסיטה העברית, ניסחה את זה בצורה חדה: "האלגוריתמים לא אדישים פוליטית. הם לא מנסים להשפיע על הבחירות, אבל הם יוצרים סביבה שבה פוליטיקה אקסטרמית משגשגת, כי היא מזינה את המנוע שלהם."

הדאטה שהמפלגות יודעות עליך

הסוגיה שנדונה פחות מכל, אולי כי היא הכי מורכבת, היא כמות המידע שמפלגות פוליטיות כבר אוספות על בוחרים ישראלים. לא מדובר רק במידע הדמוגרפי הבסיסי - גיל, מיקום, רמת הכנסה. מדובר במידע התנהגותי עשיר שנאסף ממקורות שהבוחר עצמו לא מודע להם.

כרטיסי ה"מועדון" של רשתות מזון, רכישות באינטרנט, אפליקציות שמבקשות גישה למיקום, השתתפות בעצרות או בהפגנות שתועדו דרך רשתות חברתיות, פעילות ב-Waze ובגוגל מפות - כל אלה יוצרים פרופיל מדויק של אדם. חברות שיווק פוליטי רוכשות דאטה מאגרגטורים, ממשיכות לבנות ממנו "מיקוד קהלים" ולבסוף מגישות לכל בוחר פוטנציאלי מסר שנתפר בדיוק עבורו.

ישראל נמצאת בחסר רגולטורי בולט בתחום הזה. חוק הגנת הפרטיות הישראלי, שכתוב בעיקרו לעידן אחר, לא מציב חסמים ממשיים בפני השימוש בדאטה לצורכי תעמולה פוליטית. בניגוד לאיחוד האירופי, שהטיל מגבלות קשות, או לארצות הברית, שבה לפחות קיים שיח ציבורי פעיל בנושא, ישראל עדיין לא ניסחה מסגרת רגולטורית שמגינה על הבוחר מפני שימוש במידע שלו לצורכי השפעה פוליטית.

פייק ניוז, דיסאינפורמציה, ולמה קשה להילחם בהם

אחת התופעות המאפיינות את מרחב הבחירות בישראל 2026 היא ההצפה של מידע כוזב, שמגיע לא תמיד ממקורות עוינים מחוץ לישראל, אלא לעיתים קרובות מגורמים ישראלים שיודעים בדיוק מה הם עושים. הפייק ניוז הפוליטי הישראלי לובש צורות שונות: ציטוטים מפוברקים שמיוחסים לפוליטיקאים, נתונים שהוצאו מהקשרם, תמונות ישנות שמוצגות כאילו צולמו היום, וסרטונים שנערכו בחוצפה כדי לשנות את המשמעות המקורית.

הבעיה המרכזית היא כלכלית. שקר מעניין מתפשט מהר יותר מאמת משעממת. זה לא מיתוס, זה ממצא מחקרי שפורסם במגזין Science כבר ב-2018 ועדיין עומד בתוקפו. ב-X, תוכן כוזב מתפשט בקצב שישה פעמים מהיר יותר מתוכן אמיתי. אלגוריתמים שמתגמלים מעורבות פועלים בעצם כמנגנון הגברה של שקרים.

מי בודק עובדות ומה הגבולות שלו

ישראל כן מחזיקה מספר ארגוני עובדות - "מדבקים" של "הארץ", "פקטצ'ק" של גלובס ואחרים - אבל הגעתם לקהל מוגבלת. אדם