סערה פוליטית מתמדת: כך נראית הדמוקרטיה הדיגיטלית בישראל

כשהאלגוריתם נכנס לקלפי

במאי 2021, בשיא המתיחות סביב מבצע שומר החומות, גילו חוקרים מהאוניברסיטה העברית תופעה שהפכה מאז לסמל לשינוי עומק: פוסטים בטוויטר ובפייסבוק שכללו ביקורת על מדיניות הממשלה קיבלו חשיפה מצומצמת יחסית, בעוד שתוכן מחמם רגשות - תמונות, סרטונים, קריאות לפעולה - זכה לפיזור אורגני רחב בהרבה. אלה לא היו נסיבות מקריות. זה היה האלגוריתם עובד.

ישראל, אחת ממדינות העולם עם שיעור חדירת סמארטפון גבוה מהממוצע ה-OECD, עם אוכלוסייה שמבלה בממוצע כארבע שעות ביממה בפלטפורמות דיגיטליות, הפכה לניסוי חי בשאלה שמעסיקה מדינאים, חוקרים ומשפטנים ברחבי העולם: מה קורה לדמוקרטיה כשהזירה הציבורית עוברת להתנהל בפלטפורמות שבנויות להחריף מחלוקת.

מנגנוני קבלת החלטות בעידן הדיגיטלי

המעבר הדיגיטלי לא עקף את הכנסת ואת הממשלה, אך שינה את הדרך שבה הן מגיבות לדעת קהל. ח"כים ושרים מנהלים היום יחסי ציבור עצמאיים דרך ערוצי טלגרם, חשבונות טוויטר ועמודי אינסטגרם, ומאפשרים לעצמם לצקצק מחוץ לשורות הסיעתיות בדרך שלא הייתה אפשרית לפני עשור.

השפעת המדיה החברתית על קבלת החלטות פוליטית עלתה לתודעה הציבורית בצורה חדה במיוחד בתקופת משבר הקורונה. ניתוחים שפרסם מרכז ויצמן למדע ומדיניות הראו שהכרזות בנוגע לסגרים עקבו, לפעמים במפתיע, אחרי עוצמת הביקורת הציבורית ברשתות - ולא בהכרח אחרי הנתונים האפידמיולוגיים. ראש ממשלה שמפרסם ב-23:00 הכרזה על שינוי מדיניות, לאחר שסערה רשתית גדלה כל הערב, הוא כבר לא תופעה חריגה.

ד"ר רוני מינץ, חוקרת תקשורת פוליטית מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, מנסחת את הבעיה כך: "אנחנו רואים ממשל שמנהל תגובתיות לשיחה הרשתית במקום מדיניות. ההבדל הזה חשוב. תגובתיות לרגש שוחקת יכולת תכנון לטווח ארוך."

מכונות הקיטוב: מה מפריד בין שמאל וימין ברשת

ישראל מדורגת עקביות בסקרים בינלאומיים כאחת החברות המקוטבות בעולם המערבי. מחקר שפרסם ה-V-Dem Institute בשבדיה בשנת 2023 הציב את ישראל בקבוצה של מדינות שחוו הידרדרות ניכרת במדדי הפלורליזם הדמוקרטי - לצד הונגריה, טורקיה ופולין. הקיטוב אינו רק פוליטי: הוא אתני, דתי, גיאוגרפי, ומכל הזוויות האלה הרשתות החברתיות מזינות אותו.

מנגנון "תאי ההד" - הנטייה של אלגוריתמי הפצה לחשוף אנשים בעיקר לתוכן שמחזק עמדות קיימות - מתפקד בצורה חריפה במיוחד בחברה שמלכתחילה חיה בנרטיבים מקבילים. ערוצי טלגרם דתיים-לאומיים מעבירים פרשנות של מציאות שונה לחלוטין ממה שמפיצים ערוצים חילוניים-מרכזיסטים. אין הכוונה לפרשנות שונה של אותם עובדות - לעתים מדובר בסטים שונים לחלוטין של "עובדות".

פרופ' אורן סימנסקי, שמנהל את מעבדת הדמוקרטיה הדיגיטלית בבאר-שבע, זיהה דפוס שהוא מכנה "פיצול פלטפורמלי": "צעירים חרדים צורכים מידע ב-WhatsApp וטלגרם. צעירים חילוניים בטיקטוק וטוויטר. שני הקבוצות האלה כמעט ואינן חולקות אקוסיסטם מידע משותף. מה שזה אומר מבחינה דמוקרטית הוא שהדיון הציבורי המשותף מצטמצם."

הבחירות הישראליות כמקרה בוחן

בין 2019 ל-2022 התקיימו בישראל חמישה סבבי בחירות - תדירות שאין לה תקדים במדינות דמוקרטיות מפותחות. כל מחזור בחירות סיפק הזדמנות נוספת לבחון את ההשפעה הדיגיטלית. שיח הבחירות עבר בהדרגה מפרסום ממוקד בשלטי חוצות ופריים-טיים טלוויזיוני, לקמפיינים ממוקדי מיקרו-טרגטינג, ממים ויראליים ומניפולציות רשתיות.

בחירות מרץ 2021 היו הראשונות שבהן השקיעו מפלגות ישראליות תקציבים גדולים מתקציב הפרסום הטלוויזיוני שלהן בפרסום ממומן ברשתות חברתיות. לפי נתוני פרסום שפורסמו על ידי Meta, בשבועיים שלפני הבחירות הוזרמו לפייסבוק ואינסטגרם הישראלי מעל 8 מיליון שקל - רק מפרסומות של מפלגות מזוהות. הסכום לא כלל תוכן שהופץ ללא תיוג כפרסום פוליטי.

ההתארגנות האזרחית הדיגיטלית: כוח חדש בשדה

לא כל ההשפעה הדיגיטלית שלילית. המחאה החברתית של 2023, שהחלה כתגובה לרפורמה המשפטית וגייסה מאות אלפי מפגינים, היא אחד הביטויים הבולטים ביותר להתארגנות אזרחית שמונעת כמעט לגמרי על ידי פלטפורמות דיגיטליות.

ערוצי טלגרם של "המחנה הלאומי לדמוקרטיה" ושל ארגוני המחאה השונים צברו מאות אלפי מנויים תוך שבועות. תיאום בין קבוצות אזרחיות שונות - עורכי דין, רופאים, טייסי מילואים, יזמי היי-טק - נעשה דרך קבוצות ווטסאפ ופלטפורמות שיתוף שאפשרו לוגיסטיקה מהירה ומבוזרת שלא הייתה אפשרית דור אחד קודם.

שירה כהן-לוי, מנהלת פרויקטים בארגון "דמוקרטיה ב-30", שליווה את ההתארגנויות האזרחיות, מתארת את השינוי: "בעבר, כדי לארגן הפגנה של 50,000 איש היית צריך מנגנון מפלגתי, כסף, לוגיסטיקה. היום אפשר לעשות את זה עם כמה ערוצי טלגרם וגיליון אקסל. הדמוקרטיה הגדילה את הכוח של האזרח הבודד, אבל גם הקשתה על מוסדות לנהל סדר יום."

עם זאת, ההתארגנות הדיגיטלית מגיעה עם מגבלות מובנות. היא נוטה לגייס אוכלוסיות שכבר מחוברות - אורבניות, מבוססות, משכילות. קהילות היקפיות, מהגרים, חרדים שאינם גולשים על פלטפורמות מיינסטרים, נשארות מחוץ לשיח הזה לפעמים בדיוק כשהוא הכי רלוונטי.

החוק מנסה להשיג את האינטרנט

הממשל הישראלי מנסה להגיב לשינויים הדיגיטליים באמצעות חקיקה, אך המאמצים הם ספורדיים ולעתים סותרים. הנה כמה מהמהלכים המרכזיים:

• תיקון חוק הבחירות לתעמולה ברשת - ב-2019 תוקן החוק כך שפרסומות פוליטיות ממומנות ברשתות חברתיות חייבות בסימון מפורש. היישום הוכח כבעייתי: פלטפורמות זרות אינן כפופות לאכיפה ישירה של הרשות המרכזית לבחירות.
• הצעת חוק לאסדרת פלטפורמות דיגיטליות - הצעה שגובשה ב-2022 בוועדת מדע וטכנולוגיה התמקדה ביצירת "חובת שקיפות" לגבי אלגוריתמי המלצה. ההצעה קפאה בוועדה עם פיזור הכנסת, ולא חודשה במלואה.
• רגולציית תוכן שנוי במחלוקת - רשות הדואר לשעבר ורשות הסייבר הלאומית עסקו שניהם בסוגיות של "תוכן פוגעני" ברשת, אך תחומי הסמכות חופפים וחוסר הבהירות הביורוקרטי מקשה על אכיפה.
• חוק שקיפות הכנסת - תיקון שהעלה את דרישות הגילוי על קשרים עם לוביסטים דיגיטליים, אך חסר פה ביחס לגופים שפועלים מחוץ לגבולות ישראל.

הבעיה המרכזית שמציינים מומחים משפטיים היא שהמחוקק הישראלי פועל לפי לוגיקה טריטוריאלית, כלומר, חוקים חלים על גבולות גיאוגרפיים. אבל הפלטפורמות שעליהן מתרחשת הפוליטיקה הישראלית - Meta, TikTok, Twitter-X, Telegram - הן תאגידים זרים שסמכות השיפוט עליהם מוגבלת. ישראל יכולה לזמן נציג של חברה לכנסת, אבל לא יכולה לאכוף שינוי אלגוריתמי.

מה אפשר ללמוד מהאיחוד האירופי

ה-DSA, ה-Digital Services Act של האיחוד האירופי, שנכנס לתוקפו ב-2024, מציע תבנית רגולטורית שישראל שוקלת